חדשנות מדעית-טכנולוגית בישראל

תקציר

​

1. לישראל יכולות בלתי רגילות בתחומי המדע והטכנולוגיה – הנסיבות הייחודיות שאפפו את הקמת המדינה, חוסר במשאבים טבעיים, אוכלוסיית מהגרים משכילים וריבוי האתגרים הביטחוניים והחברתיים הובילו את ישראל לפתח יכולות מדעיות-טכנולוגיות מעולות בקנה מידה עולמי.

2. נכס ייחודי זה הינו מרכיב קריטי באיכות החיים של תושבי ישראל, ועל כן מיצוי מיטבי שלו הוא מרכיב מרכזי ליצירת קפיצת מדרגה חברתית-כלכלית ומימוש חזון ישראל 15.

3. החל מתחילת שנות ה-90 התפתח בישראל מודל ייחודי שהיווה בסיס לאלפי חברות סטארט-אפ שקמו, לפעילות ענפה של קרנות הון סיכון, לפיתוח תשתית תומכת לתעשיית טכנולוגיית העילית ('היי-טק'), ולפתיחת מרכזי מחקר ופיתוח של החברות הרב-לאומיות המובילות בעולם בשיעור העולה לעין ערוך על כל מקום אחר בעולם, למעט "עמק הסיליקון" בקליפורניה. מודל זה זכה לכינוי "אומת הסטארט-אפ", והוא מהווה בסיס לגאווה ישראלית ויהודית בארץ ובעולם.

4. המסקנה המרכזית של עבודה זו הוא שמודל מדינת הסטארט-אפ הישראלי, כפי שהוא כיום, אינו בר קיימא, ובהינתן המגמות העולמיות הקיימות, וללא מתן מענה לחלק מהאתגרים הישראלים הפנימיים, המודל ישחק, וישראל עלולה לאבד את עמדת ההובלה שיש לה כיום בעולם. מסקנה זו נובעת, בין השאר, מהגורמים הבאים:

• חלק נכבד מהגורמים המיוחסים להצלחה הישראלית היו ארעיים, כגון הגירה מאסיבית של כוח אדם מדעי וטכנולוגי מיומן במסגרת העלייה ממדינות חבר העמים בתחילת שנות ה-90, וכן מפגש בין ביקוש גלובלי גבוה בתחום ה-ICT ובין היצע יכולות ישראליות ייחודיות בתחום זה, ואינם מתקיימים היום.

• המודל כבר לא ייחודי וממשלות אחרות נוקטות מדיניות אקטיבית ליצירת ייחודיות משל עצמן;

• תחרות עולמית גוברת מצד מדינות אחרות על הון אנושי, הון כלכלי ופעילות עיסקית של גורמי מפתח בשוק;

• קיימים מספר כשלי שוק מרכזיים במשק הישראלי, שללא טיפול בהם ישראל תתקשה לזנק;

• הכשרת ההון האנושי בישראל לא מספיקה לאור קצב ההתפתחויות הטכנולוגי;

• הצמיחה בישראל אינה מכלילה, דהיינו פירות הצמיחה והפוטנציאל להנות מהם אינם מגיעים לכלל האוכלוסייה.

• לאור אתגרים אלו, מתחדדת האנומליה שבתפיסה השוררת במחוזות הממשלתיים, לפיה השוק יכול להתמודד עם אתגרים אלו ועל כן יש "לתת לשוק לעשות את שלו".

• מסקנה משמעותית היא שבמציאות הנוכחית נדרשת יד מכוונת ממשלתית, שתשכיל לייצר כיוון ותשתית אנושית, כלכלית ורגולטורית על-מנת לאפשר לישראל לשמר מעמד מוביל בחזית החדשנות המדעית-טכנולוגית.

1. ההתערבות הממשלתית צריכה להתחיל מנקודת מוצא של חזון משותף, המגלם מספר אפקטים רצויים:

• צמיחה מכלילה – מדינה שמתקיימת בה צמיחה שמגיעה לכל שכבות החברה;

• רתימת כלל הציבור – מדינה שרואה ביכולת לייצר חדשנות כמשימה לאומית שנוגעת לכלל המרכיבים בחברה הישראלית;

• סביבת חדשנות – מדינה שיוצרת סביבה המעודדת חדשנות, מתגמלת יכולות חדשניות, מציינת הצלחות ונותנת גיבוי ללקיחת סיכונים;

• רב ממדיות – מדינה שבה חדשנות היא לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בחברה, בחינוך, במוסדות, במדיניות וברגולציה;

• מקומיות וגלובליות – מדינה עם יכולת לזהות בעיות ולייצר פתרונות לצרכים/אתגרים מקומיים וגלובליים;

• מיתוג – מדינה הממותגת כיצירתית ובעלת יכולות חדשנות ייחודיות.

1. קידום חזון משותף מחייב שכלול מעגל ההזנה של החדשנות שכולל שלושה מרכיבים: מוסדות, כוח-אדם ומדיניות. כיום, זיהינו כי תחומים אלו נמצאים בתת הערכות. לצורך כך זיהינו מספר מוקדים שמחייבים טיפול, כמתואר להלן:

2. הרחבת בסיס החדשנות – הרחבת זו כוללת את היכולת לשתף יותר אנשים, ביותר אזורים וביותר נושאים בתהליך יצירת החדשנות והשתתפות בפירותיה.

• יותר אנשים – לישראל יש כוח אדם איכותי שהפוטנציאל שלו איננו ממומש בשלמותו. לכן, נדרשת הרחבה משמעותית של החלק באוכלוסיה התורם ונהנה מתעשיית הטכנולוגיה העילית, ובעיקר שילוב של יותר נשים, חרדים וערבים, וכן מתן פתרון להכשרתם ושילובם של בני הגיל השלישי;

• יותר תעשיות – היכולת לייצר חדשנות תלויה, בין השאר, בכמות ובמגוון הידע הנמצא בחברה הישראלית. ככל שכמות הידע גדולה יותר, וכמות התעשיות מגוונת יותר, כך יותר קל במונחים עולמיים לייצר מומחיות בתעשיות נוספות.

• יותר אזורים – בישראל תעשיית טכנולוגית העילית נוטה להתרכז במרכז הארץ ומישור החוף: "הסיליקון וואדי". אזורי הפריפריה לא נהנים מפירותיה של תעשייה זו, והתעשייה עצמה לא ממצה את הפוטנציאל הקיים באזורים אלו. על כן, מוצע לפתח מספר מוקדים של תעשיית טכנולוגית עילית לצד אלו המתקיימים ב'סיליקון וואדי';

1. הקמת מוסדות המאפשרים יצירת חדשנות – מוסדות אלו צריכים לפעול על רקע קצב ההתפתחות המואץ של הטכנולוגיה ולאור הצורך המתמשך להתמודד עם כשלי שוק:

• ועדת היגוי בין משרדית ובין מגזרית בראשות ראש הממשלה/שר בכיר שמתווה חזון ודרך למשק כולו;

• פלטפורמות רישות בין עסקים, ארגונים, נותני שירותים, מוסדות הכשרה ומחקר;

• מוסדות מחקר על מגזריים למגמות עתידיות שעשויות להשפיע על השוק.

1. שימת הדגש על חינוך רב מערכתי ולא רק על מערכת החינוך – יש הכרח בשינוי תפיסתי, לפיו מערכת החינוך הפורמאלית היא רק חלק אחד ממערך החינוך לחדשנות – תפקידה הוא לתת ידע בסיסי ראשיתי, שלאחריו ישנם שלבים נוספים שמכשירים את הפרט להיות חדשני בתחום עיסוקו. ההגיון שואב השראה מהרעיון של "חינוך לאורך החיים" (Life-Long-Learning), שכיום הפך ליותר ויותר נפוץ כחלק מהצורך להשאר רלוונטי בעולם משתנה.

2. מתן מענה ממשלתי לכשלי שוק בנושאים אלו:

• הרחבה וגיוון של מקורות המימון הישראליים ביחס למימון הזר;

• התמודדות עם תרבות 'האקזיט' באמצעות מתן תמריצי נזילות לחברות בשלבים מתקדמים כדי לאפשר להם לעמוד בפיתוי של "אקזיט", והבטחה כי גם במקרה בו יזמים מממשים את רווחיהם, הערך המרבי שנוצר באותו מיזם נשאר בישראל.

1. לסיכום, ישראל הצליחה בעבר לזנק באותם מקומות בהם הממשלה השכילה לסמן כיוון ברור למשק, וסייעה ביצירת התשתית המוסדית, האנושית והמדיניות שאפשרה למשק לפרוץ. ישראל נמצאת בנקודת פיצול כזו כיום, בה המודל הקודם ממצה את עצמו. על כן נדרשת יד ממשלתית מכוונת ופרו-אקטיבית שתצעיד את המשק לעבר מודל חדש שיזניק את המשק הישראלי. בנייר זה הנחנו את התשתית הרעיונית הבסיסית ליצירת מודל זה.